המהלומה הראשונה של טינה יאן כמבוגרת - עונשים בלבד

טינה היא נערה בת 19 שעברה לקליפורניה מסין. היא גרה כאן עם משפחתה, לומדת במכללה מקומית ומשתתפת במערכת שעות מלאה. היא ילדה חכמה עם תשוקה לקריאה.

לאחרונה, טינה מוצפת בתחושת אשמה: היא דילגה על שיעור בחשבון אינפיניטסימלי, לא למדה מספיק למבחן הסופי בקורס הזה, וסיימה את הסמסטר עם ציון B-. זה היה ברור שמדובר בחוסר מאמץ, לא בחוסר אינטליגנציה או יכולת. היא החליטה לפנות אליי כדי לטפל בעניין.

לאחר שדיברנו, אמרתי לה שאני חושב שהיא צריכה משמעת ומגיע לה מכה. באי-רצון, היא הודתה שהיא מסכימה, ובחרדה הסכימה להיענש.

אני לוקח אותה על ברכי, מוריד את מכנסיה, ונותן לה את המכה הראשונה שלה כאדם בוגר. כשהיא לא מצליחה להפסיק לנסות להגן על הישבן שלה עם ידיה, אני מורה לה להחזיק במברשת שיער עם שתי הידיים. אם אחת הידיים תרד מהמברשת, המברשת עוברת לידי לשימוש על הישבן שלה. זה קורה פעמיים לפני שאני מחליט שהמכה הראשונה שלה הסתיימה.

אני מכניס אותה לפינה כדי להרהר, והיא עומדת שם עם הפנים לקיר, ידיה על ראשה והישבן המוכה שלה עדיין חשוף לפגיעה. כדי לוודא שהמסר הועבר, אני ניגש אליה בפינה ונותן לישבן הכואב שלה מכה מלאה בכח לפני שאני מורה לה להישאר בתנוחה ולהמשיך להרהר בהתנהגותה. זמן הפינה מוצג במלואו, אך רוב הזמן מואץ (כלומר, דילוג זמן) כך שהצופה לא יצטרך לסבול מאותה מונוטוניות כמו טינה.

בסופו של דבר, אני לוקח אותה שוב על ברכי, ומנחית את השיעור עם מכה סופית ביד. כשזה נגמר, טינה מתחילה לדמוע. היא לא exactly בוכה, אבל העיניים שלה definitely לחות. אני מזכיר לה למה היא רק הוכתה, ומסביר לה שאני לא חושב שהעיניים שלה דומעות בגלל הכאב הפיזי – זה כי היא יודעת שהתנהגה לא טוב והגיע לה העונש שהיא רק עברה. טינה מסכימה, ומוצאת נחמה בידיעה שהיא נשאה באחריות למעשיה. אני מחבק אותה בזרועותיי ומספק טיפול לאחר מעשה שנחוץ מאוד, ומרגיע אותה שהיא אמורה להרגיש נקייה מאשמה על כך שהסכימה לתוצאה קשה אך צודקת.